פרק 161: אמא נוסעת לחו"ל - איך מתווכים לילד? transcript

שלום לכולן, כאן אלכסנדרה ואנה בפודקאסט הורות בהתפתחות. >> אני אמורה עכשיו להתחות בכל הסקס הזה, אני לא יכולה עכשיו. [מוזיקה] שלום לכולם, ברוכים הבאים לפודקאסט שלנו. היום אנחנו הולכות לדבר על נושא שאני מרגישה שהמון הורים חוששים ממנו וזה בעצם נסיעות ופרידות בגיל הרך. נגיד מצב שבו אמא נוסעת עם הילד לחול ואבא נשאר בבית או להפך אחד ההורים טס והילד נשאר עם ההורה השני. אני חושבת שהמון פעמים אנחנו מאוד עסוקים בשאלה איך לגרום לזה לעבור חלק. וז לא שאלה שצריך לחשוב עליה כי זה אף פעם לא יקרה כמה שאנחנו מדמיינות באיזשהיא מציאות מושלמת א וכן חשוב להתרכז במשהו אחר וזה במה הילד צריך מההורה שאיתו הוא נשאר כי פרידה זו לא בעיה שצריך למנוע פרידה היא חלק מהחיים והשאלה היא איך אנחנו בעצם מלווים את הפרידה הזאת >> אני גם חושבת שראוי לציין כן. בכל זאת למרות שמי שעוקבות אחרינו ומאזינות לנו כנראה יודעות את זה, אנחנו לא מדברות פה בשום צורה על תעזבי את התינוק שלך ותטוסי לחופשיים בעלך. התינוק הסתדר ואת לגמרי חייבת את זה לנפש שלך ואופי על עצמך וזה טוב לעצמאות שלו וכו וכו וכו. אנחנו מדברות על מצב אחר לגמרי מתוך פרספקטיבה אחרת לגמרי ובגילאים אולי קצת אחרים ולא על כמה זה טוב ובריא לפעות או לתינוק שלך אלא על איך למזר נזקים פרידה זה קשה גם לנו >> אז אני מדברת יותר על גילאים של שנתיים שלוש אני חושבת זה גיל מאוד רגיש א סביב כל הנושא הזה של פרידות כי מצד אחד הילד כבר מבין המון והוא זוכר והוא מחכה והוא מתגעגע והוא יכול להראות לנו כמה קשה לו ומצד שני תפיסת הזמן עדיין לא פשלה כן להגיד לו עוד ארבע ימים זה לא באמת אומר משהו ולכן בעיניי הדבר הכי חשוב זה לא לנסות לגרום לו להרגיש כאילו לא קרה כלום אלא להפך לתת מקום לזה שאבא חסר או אמא חסרה שמתגעגעים ועל הנייר זה נשמע פשוט אבל זו יכולת שאין לכולנו ואגב לי לקח זמן להתחיל לדבר על זה כי לפעמים זה נראה שהפעות לא מדבר על שום דבר והוא סבבה ולמה שאני אתחיל עכשיו להעלות את הנושא הזה של אבא שטס לשלוש שבועות אם אם גם ככה זה רק יצר קושי כאילו את יודעת עכשיו אין קושי כי הוא עסוק בקוביות שלו אז למה לעשות קושי איפה או שאין וזו באמת יכולת שצריך לפתח א וזו גם שוב זה זה עניין של מודעות כי כשלא מבינים למה זה חשוב קל מאוד לעשות דברים אחרים >> איך שהתחלת לדבר חשבתי בדיוק בדיוק על זה על כמה היכולת הזאת חסרה לנו ועד כמה באוטומט זה ממש הרבה פעמים תגובה אוטומטית אנחנו ננסה להקטין את זה זה בסך הכל לילה אחד זה רק כמה ימים זה כול השבועיים מי שישמע והוא נראה בסדר גם ככה וכו וכו וכו >> כן ממש א כמה חוויות שיצא לי ככה לשמוע ממש לאחרונה א חברה שלי נכנסה לבית חולים בזמן שבעלה היה במילואים והבת שלהם נשארה אצל סבא וסבתא עכשיו זה באמת מצב ממש קשוח שאי אפשר להתכונן אליו ופעם אחת הם עשו שיחת וידאו שאחרי הסבתא אמרה שהם לא עשו יותר שיחות כי הילדה בכתה אחרי השיחה. אז הם לא דיברו על ההורים במשך שבועיים שההורים לא היו. ואני שמעתי לא מעט סיפורים כאלה בזמן קורונה א כאשר הילדים עברו לגור זמנית אצל השבים או עם אחד ההורים או בלי ההורים בכלל כי ההורים היו בסגר לדוגמה.

[‏צחוק] >> איזה מצחיק להיזכר בזה סליחה על ה על התגובה הלא עולמת. אבל גם סביב לידות אגב, לפעמים הרציונל יהיה גם להגן באיזשהו אופן על אמא שילדה ומה עכשיו היא צריכה את הבת שלה בוחרה לה בטלפון שהיא מתגעגעת ואיך לא גם פה בעיקר סביב הקורונה אני לא יודעת אם את זוכרת שהיה מותר מבקר אחד בכל שעות הביקור מה שהפך את הביקור עם ילדים לבלתי אפשרי כמובן אבל אני לא רוצה להתרכז פה באפשרויות הביקור או בבלות הקורונה אלא בפחד שלנו וזה באמת פחד אמיתי הרבה פעמים מילדים שמתגעגעים ילדים שבוכים שרוצים את אמא בעצם פחד מהחוסר עונים שלנו מול הסיטואציה הזאת ולפעמים זה עד כדי כך שנשכנע את עצמנו שהדבר הראוי יהיה לא לעשות את זה זאת אומרת לא לא לדבר על האורש שמתגהגעים אליו אה כמו בדוגמאות שאת נתת אה א אגב זה מגיע גם מהמערכת ואני חושבת עכשיו על מערכת מאוד ספציפית ועל עובדת אחת מאוד ספציפית בתוך המערכת הזאת אבל גם לשם אנחנו לא ניכנס >> כן זה בדיוק הנקודות האלה שבאמת מתוך רצון להגן אליהם אנחנו ננסה כאילו לעקוף את העצב נכון זה יהיה כיף אל תבכה אבא כבר חוזר לא קרה כלום האולטימטיבי כן לא קרה כלום ואני תמיד נזכרת בגננת של איתן שניסתה לומר לו שאבא חוזר עוד דקה ובעלי אמר לא אני לא חוזר עוד דקה הוא נשאר בגן ליום שלם ואני אתגעגע ואתה תתגעגע ואנחנו ניפגש אחרי שנת צהריים לא עוד דקה >> אני זוכרת את הסיפור הזה ואני זוכרת גם שסיפרת שישראל ממש התראהם על זה שהגננת משקרת לאיתן והיא אומרת לו אבא כבר חוזר וזאת התרעמות כל כך טובה וכל כך נכונה גם אם היא מאוד מאוד קשה. >> נכון. ומאוד חשוב להבין שבכי, עצב, געגוע הם לא סימנים שיש נזק. באופן כללי, כשאנחנו מרגישים רע אנחנו חושבים שאם אנחנו לא נבטא את מה שנרגיש אז הרגש לא יהיה קיים. ולמרות שכולנו מזמן כבר ראינו סרטים וקראנו סיפורים ואנחנו מבינים למה הדחקת רגשות היא לא בריאה עבורנו, אנחנו הרבה פעמים מנסים לגרום לילדים שלנו להדחיק רגשות כי אם הם לא מראים אותם זה נראה כאילו הם לא שם. >> אני לא בטוחה שכולנו מבינות את זה בטח לא במובן של ליישם. הרבה מההתמודדות שלנו מול פחדים וחבדות בילדות. לא יודעת אם את זוכרת את זה או אם החוויה שלך היא דומה, אבל אני מנחשת שכן ההתמודדות הייתה פשוט אל תחשבי על זה, נכון? היו אומרים לך ככה. א ושוב עולה פה העניין הטריקי הזה, שזה לא רק בלתי נכון, עוד פעם זה כל הזמן חוזר. חרדה באמת מזינה את עצמה הרבה פעמים ויהיה מאוד טוב לגדוע את שטף המחשבות הזה בבת אחת. אבל זה לא עובד ככה עם הכל וזה לא עובד ככה בכל סיטואציה. בכל זאת הרבה פעמים זאת תהיה ההתמודדות שלנו פשוט אל תחשבי על זה אל תחשבי על אמא עכשיו תעשי משהו אחר הנה קוביות הנה חתול איזה סרט אתה רוצה לראות מסכות דעת שלא באמת מטיבות בפרידות >> אז אחרי כל הפילוסופיות האלה בואי נדבר על המלצות כן אז על המלצות שלי אז קודם כל כן לספר מראש שנוסעים בלי אבא או בלי אמא או שאמא או אבא נוסעים א זה תלוי גיל אפשר לספר כמה ימים לפני לא לעשות מזה דרמה גדולה אבל גם לא להסתיר ובדרך בזמן שאנחנו מספרים הדגש צריך להיות על מה כן יהיה כלומר א זה לא רק אבא לא בא איתנו א אלא גם אנחנו נדבר איתו בוידאו ונשלח לו תמונות ונספר לו מה עשינו וכשאבא יחזור או שאנחנו נחזור לאבא כן תלוי מנושא. אנחנו נרוץ ונחבק אותו ונלך לטייל בפארק או לא יודעת מה. לא צריך להגזים עכשיו בפירוט. אבל הרעיון החוזר כאן זה לגשר אל הפרידה. לא רק להדגיש מה אין אלא גם מה יהיה אחר כך וגם מה יהיה במהלך הטיול. כי אנחנו כן יכולים ורצוי לשמור על קשר גם כביכול במחיר של דמעות ועצב וגעגוע. ואני אומרת כביכול כי אנחנו רק רואים את הביטוי החיצוני וטוב שנראה את הביטוי חיצוני אה כי האלטרנטיבה היא פשוט הדחקת הרגש. >> זאת נקודה סופר חשובה בעצם כמה נקודות סופר חשובות אבל נתרכז. אני רוצה לקחת מפה נקודה אחת שהיא מאוד מאוד חשובה בעיניי והיא חשובה אגב לא רק בפרידות כמו שאנחנו מדברות פה אלא גם למשל בפרידה מענקה בלילה כשאנחנו מספרות הרבה פעמים על החלק של הפרידה ואיך הוא יהיה ואיך אנחנו נלך לישון ושוכחות לספר על החלק של נתעורר בבוקר ונתחבק ונכין פנקייק ביחד או לא משנה מה החלק הזה של החיבור מחד חדש שבעצם החלק של סיום הפרידה הוא חשוב לא פחות מהפרידה עצמה ולא פחות מההתנהלות של הפרידה הזאת. >> אנחנו בעצם רוצים להיות גשר שמחבר בין הילד להורה השני. כלומר המטרה היא לא שהילד לא יחשוב על ההורה השני. אז להפך אנחנו רוצים לעזור לו להחזיק אותו גם כשהוא לא נוכח פיזית. וזה יותר קשה אגב בגיל שנתיים ויותר קל בגיל שלוש ויותר קל בגיל ארבע כי הקשר מעמיק עם השנים אז איך אנחנו יכולים לעזור להם להחזיק בקשר דרך הידמות כן הכי קל להזכיר לילד כמה הם דומים ולא לפחד לומר וואי אבא גם אוהב לטייל ביער כשאנחנו מטיילות ביער ובואי נצלם את הפרך הזה ונשלח לאמא ואפשר גם להביא לילד חפץ או בגד של ההורה השני שני ואפשר גם לספר על הגעגועים שלנו ולנרמל את הרגשות האלה שהוא מרגיש. עבורינו זה טבעי, נכון? אבל עבורי ילד זה גל גדול של רגשות שממש יכול להפחיד אותו. ואם הוא רואה אותנו כריגועים יחסית והוא לא שומע אותנו, מדברים על הרגשות האלה, אז הוא יכול לחוות את הרגש שלו כמשהו לא תקין, כמשהו לא נורמלי. אז אם אנחנו מנמלים את זה, אתה מתגעגע לאבא. גם אני. זה קשה כשאמא לא פה. אבל גם בוא נצייר ציור לאמא, בוא נראה סרטונים שלך עם אמא, בוא נעשה תמונות מצחיקות ונשלח לאמא וכו וכו. אז אנחנו בעצם גם נותנים מרחב בטוח לרגשות וגם מייצרים את הגשר הזה של חיבור. >> וזה עובד גם כלפי עצמנו. אגב, כמו שאני תמיד אוהבת להסתכל על דברים במובן הזה שזה טוב לבחון איך אנחנו מתמודדות עם פרידות. האם אני כל כך מפחדת מכאב של געגוע שאני מעלימה מעצמי את הבן אדם שאליו אני מתגעגעת? אולי אני מתהפחת כעס אליו כשהוא לא נמצא כדי לא להרגיש את הכאב. כעס בכביכול במרכאות תרופה נהדרת לכאב ולגעגוע ולעצם. אולי אני מספרת לעצמי הלכתוב לי כשהוא לא נמצא. אה כל אלה זה מנגנוני התמודדות שאולי קיימים בתוכנו. ואם אנחנו לא מודעות עליהם או חושבות עליהם בתור הדבר שנכון לעשות אותו, אנחנו כנראה נעביר אותם לילדים שלנו. אם נרצה או לא, פשוט כי ככה זה עובדים. >> נכון. יש לי לא מעט הדרכות הורים א כאשר אחד הורים או כשזה בארץ אז זה בדרך כלל אבא שנמצא במילואים אה או בחול כשיש כל מיני עבודות א גם בדרך כלל אבא נוסע הרבה למרות שגם הייתה להדריכת הורים שאמא א הייתה דיילת א מקצוע קשוח בטירוף א למי שיש להילדים א והשיא היה אמא שהיא דיילת ואבא שהוא הוא טייס ובעצם בגדול א הם עשו משמרות אה הם אמרו שזיץ אמור להיות זמני לעוד איזה שנה או שנתיים אבל א זה פשוט באמת הייתה טרפת קשוחה מאוד והרבה פעמים כשאני מדברת עם אחד ההורים הזה שנשאר בדרך כלל אז הוא פתאום מתחיל להיות מודע לזה שגם הוא בהתחקה בהדחקה של הרגשות שלו שהוא הופך להיות מאוד משימתי אה שיש יש המון המון סטרס סביב הפרידה שהוא לא מוכן לשת ואז העבודה היא קודם כל עם עצמנו וברגע שאנחנו לא נבטל את הרגש שלנו אז יהיה לנו גם יותר קל לייצר מרחב בטוח לרגש של הילד ואז הילד לא ישאר לבד עם הרגשות שלו והוא ילמד להבין את עצמו ואז הרגשות האלה הם יפסיקו לנהל אותנו ויפסיקו להקריס את המערכת >> את יודעת בהקשר קצת אחר אה א אנחנו עברנו דירה עכשיו כמו שאת יודעת ורובכן פה אני מניחה יודעות ובשביל שני ילדים מאוד רגישים מתוך השלושה זה זה חתיכת עניין עכשיו כמות העצות שאני קיבלתי לגבי לא לשתף אותם במעבר גם ברמת הרעיון אבל גם ברמה הפרקטית שלא יראו אותך הורזת שלא יהיו כל כך הרבה בדירה תנסי שהם יהיו במקום אחר א כי זה מקשה עליהם וכו וכו וכו זאת באמת הייתה כמ כמות מטורפת א שוב גם מתוך המערכת ובאופן מאוד ספציפי עכשיו גם פרידה מבית היא פרידה היא אמנם אחרת לגמרי מפרידה מעורה אני לא עושה פה איזשהי השוואה א ומצד שני זה פרידה לתמיד כים לא זה לא בית שנפרדים וחוזרים אליו וזה גם אף פעם לא רק הבית נכון זה נפרדים מכל התקופה שהייתה ומהסביבה ומדברים מוכרים והפחד הזה כמו שאני מבינה אותו לפחות הוא בעצם פחד שלנו. הוא פחד מעצב, מכאב, מגעגוע, משינוי. ובמקום ללמוד וללמד את הילדים שלנו להתאמן במיומנות הרי כמו כל מיומנות אחרת ואנחנו יכולות להתאמן על פרידות ולא לפחד מהן כל כך. אנחנו מתוך הכוונות הבאמת הכי הכי טובות שיש עושות הרבה פעמים בדיוק את ההפך. ובלי קשר לגעגועים לפני כל טיול אני מציאה לספר מה יהיה נכון כי אחד הדברים שהכי קשים לילדים בגיל הזה זה חוסר וודאות וגם במעבר דירה שהזכרת זה חוסר וודאות מה יהיה וזה גורם סטרס עצום לכולנו לאן אנחנו ניסע ואיך אנחנו ניסע אם זה ברכב במטוס ברכבת ועם מי ניפגש ואיפה נטייל א את יודעת אנחנו עכשיו מתכננים עוד טיו לבודה והיינו בבודה ארבע פעמים עם הילדים היינו שלוש פעמים עם איתן היינו פעמיים פעם שלישית הראשונה שלו זה היה כשהוא היה בבטן שלי והילדים ממש מחכים ואנחנו ממש מדברים איתם על מה אנחנו נעשה ומרים להם תמונות של המלון ושל הבריחות ולעיתן זה פחות חשוב אז אם זה פחות חשוב בסדר אני לא אשים מזה פרויקט אני רואה כמה זה חשוב לאלה, כמה החלק הזה של הכנה, למרות שהיא כבר מכירה, היא מכירה את המלון הזה ותוך שנייה נוכל לשחרר אותה, את יודעת, לרוץ שם על הדשא ולחקור את המקום והיא כבר גדולה. עדיין א זה מאוד מאוד מתאים לאופי שלה שהוא כמו אצלי. אני גם מאוד מאוד אוהבת לתכנן ואני אוהבת לתכנן כי זה נותן לי באמת את העניין הזה של ודאות, של להוריד סטרס. א וגם לא יודעת לחכות ולצפות זה משהו שהוא חלק מזה. אז אתן מכירות את הילדים שלכם הכי טוב ולכן אין פה משהו אחד שמתאים לכולם. מתי לספר, איך לספר, כמה לדבר על זה. להקשיב לילד, לשמוע את השאלות שלו, את ההתלהבות שלו, עד כמה זה מכניס אותו לסטרס. האם צריך לעשות את זה בצעדים יותר עדינים או להפך אפשר להלהיב אותו כי ההתלהבות לא תגרום לסטרס יתר. זה משהו שאנחנו באמת יכולים לנהל בצורה אינטואיטיבית ברגע שאנחנו יודעים על מה להסתכל. >> כל מה שאמרת פה זה עניין עצום בפני עצמו. אוקיי? כי הרבה הורים ואני בטוחה שגם את ואני יודעת שגם אני הייתי שם פעם או כמה פעמים לפחות אנחנו הרבה פעמים מפחדים מההכנה מראש הזאת כי הילדים ישגעו אותנו בשאלות ואנחנו לפעמים נפרש את זה בתור משהו שלא מטיב עם הילד אה זה שמע משהו כמו סיפרנו לה מראש ורק על זה היא דיברה ושאלה מתי והיא הייתה חסרת מנוחה סביב זה וכו וכו מחו ואז הגענו להחלטה לספר הכל ברגע האחרון. מכירה את זה? אני בטוחה שאת מכירה את זה. ו יש לי כמה דברים לומר בנושא הזה. אה קודם כל לפני הכל שיש פה עניין של גיל כי לפעמים עברנו את החלק הזה של לספר מראש בכל השאלות בגיל מאוד קטן של הילד ומאז לא ניסינו שוב. מאז קבענו שזה לא טוב ונשארנו עם זה ככה. מערכות נוטות להבשיל עם הזמן, כדאי לנסות עוד פעם. אולי נופטה לטובה. עכשיו, מעבר לזה, יש פה עניין של היכולות שלנו. אוקיי? אם זה סיפור כמו שהזכרת בהתחלה של מילואים עם אשפו, זאת אומרת תקופה קשה, אוקיי? ויש כל מיני סוגים של תקופות קשות, לא צריך להשוות אותן לשנייה. ואנחנו יודעות שלא תהיה לנו. אין לי עכשיו סבלנות לשאלות, לא תהיה לי סבלנות לענות עליהם, אז כדאי לעבוד מסביב לזה, אוקיי? לא לספר לעצמנו שזה בכלל לטובת הילד, אלא להסתכל רגע על המציאות כמו שהיא. לי אין את הכוחות כרגע. ולכן אני בוחרת למשל לא לספר, לדחוט את זה לממש כמה ימים לפני. והמציאות היא אחלה. היא ממש סבבה, גם אם היא לא משהו [‏צחוק] ואנחנו לא חייבות לכסות אליה בכל מיני סיפורים. ואולי הכי חשוב בעיניי זה להבין שהשאלות האלה האינסופיות הן דבר מעולה. הן המערכת של הילדון שלנו שמתמודדת עם הרעיון, שמסתגרת עליו, שבונה לעצמה או מנסה לבנות לעצמה את הביטחון שהיא זקוקה לו. האם זה קשה? ברור. האם זה בריא? גם ברור. זה כזה פשוט. יש לי דוגמה, אבל היא לא דוגמה כיפית. א בהזקות הראשונות, בהזקות הראשונות של המלחמה הזאת, לא יודעת איך זה כל מה שהתחיל בשביל לאוקטובר, בוא נקרא לזה ככה, ההזקות הראשונות היו נורא נורא נורא מפחידות. מה יקרה? איך יקרה, מה לעשות, לאן ללכת, איך זה, מה קורה. א ואז ראינו אוקיי, שזה עובד. א ואז זה חזר בפעמיים שהיה עם איראן פעמיים או שלוש או ארבע תלוי איך סופרים ההזקרה הראשונה סופר מפחידה מאוד מפחידה אנחנו לא יודעות מה קורה ואז כשיש לנו תשובות לשאלות האלה אוקיי אנחנו יודעות שנקבל התראה מתי להיכנס ולאן לקבל התראה בשלב כזה או אחר מתי לצאת אנחנו יודעות מה לקחת אנחנו יודעות מה לוקחים אנחנו יודעות איך להעביר שם את הזמן ופתאום יש לנו איזשהיא רשת ביטחון כזאת שאנחנו יכולות להישאן עליה וכל הסיפור הזה הוא לא נעים, הוא לא כיפי. אנחנו בכל זאת מדברות על מלחמה, אבל הוא לא מבהיל ומפחיד כמו שהיה בהתחלה. וזה טוב אם נזכיר לעצמנו שהאינסוף שאלות האלה שהילדים שלנו שואלים הם בדיוק הדבר הזה. אם היה לנו את מי לשאול ואני שואלת את אלכסנדרה, רק שתדעו סביב כל תקופת טילים אני שואלת את אלכסנדרה ואז היא צוחקת עליי ואומרת אנה את לא יודעת לאן ללכת כשיש הזקה איפה גדל ואני אומרת לה אלכסנדרה אני לא יודעת ומתפתח לשיחה אחרת לגמרי אבל הנה היא צוחקת פה אתן לא רואות זה באמת באמת ככה בדרך כלל בתור אנשים מבוגרים אנחנו לא נשאל החוצה את השאלות האלה אנחנו נשאל אותם פנימה ואיזה כיף שהילדים שלנו לא צריכים לשאול אותם פנימה, הם יכולים לשאול אותנו החוצה ואנחנו נסביר להם שוב ונראה להם וכמה שיותר פרטים שאנחנו יכולים לתת שיהיה להם את תחושת הוודאות הזאת, את הביטחון הזה, שהם יודעים לקראת מה הם הולכים ואיך זה יהיה. יש לך מילים לסיום? קודם כל איך איך עכשיו בתקופה רגועה שנים כבר לא הייתה פה מלחמה או הזקה שנים כן אם כל יום זה חודש אז שנים ואת עכשיו פתאום מביאה לנו את הדוגמה הזאת א אני מקווה שכשהפרק הזה סוף סוף יעלה לא תהיה לנו פה עוד מלחמה ואז זה יהיה מאוד רלוונטי לצערי אבל מה שיש לי להוסיף זה שגעגור הוא חלק מאהבה וחלק מקשר שעובד אם אין קשר כשרות אין געגוע ואני חושבת שזה משהו שטוב לזכור כן ואי אפשר גם להתמלא בקשר א בלי להרגיש רק לפעמים אנחנו צריכים להרגיש רקע אנחנו צריכים להתגעגע אנחנו יכולים להיות עצובים הכל בסדר ואנחנו צריכים לדעת לתמוך בזה ולדבר א רגשות >> אני אמרתי לך שאת בודיסטית בכלל פשוט לא יודעת את זה את בודיסטית בסתר תודה רבה שהייתן איתנו ואנחנו נתראה בפעם הבאה. להתראות. >> להתראות.